שותפות בצער הציבור

שותפות בצער הציבור

האנושות נאסרה בתשמיש המיטה בזמן המבול

חז"ל אמרו (רש"י ו,יח עפ"י מדרש רבה), שכל זמן שהיו נח ומשפחתו בתיבה נאסר עליהם תשמיש המיטה, ודייקו זאת מהציווי של הקב"ה לנח "ובאת אל התבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" (ו,יח), וכך גם עשה נח כמו שכתוב "ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה" (ז,ז). בשני פסוקים אלו האנשים מופיעים לחוד והנשים מופיעות לחוד, ללמדנו שהם נאסרו להיות ביחד, לעומת זאת, בציווי של הקב"ה, לאחר המבול,

לצאת מן התיבה כתוב "צא מן התבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך" (ח,טז), שנח ואשתו כתובים יחד וכן בניו ונשותיהם כתובים יחד, ללמדנו שהם מותרים בתשמיש המיטה.

את טעם האיסור גלתה לנו התורה בהסמיכה את הפסוק "והמבול היה מים על הארץ" לפסוק "ויבא נח ובניו... אל התבה" (ז,ו-ז) לרמוז, שהם נאסרו "מפני שהעולם שרוי בצער" (רש"י)מפני מי המבול.

כך גם היה אצל יוסף: "וליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" (מא,נ), וכתב על כך רש"י "מכאן שאסור לאדם לשמש בשנת רעבון".

מדוע נאסרו

מפשטות לשון רש"י אצל נח משמע, שסיבת הדבר היא משום שהעולם שרוי בצער, שהעולם סובל במבול או שסובל בשני הרעב, והפרט גם צריך להצטער עם הצבור ולהתנזר מתאוותיו, כמו שאמרו חז"ל "וכל המצער עצמו עם הצבור - זוכה ורואה בנחמת צבור" (תענית יא.)[עיין בענין יוסף בבעל הטורים].

נלע"ד בעזה"י שניתן להסביר הסבר נוסף. לידת ילדים מבטאת המשכיות, המשכיות לפרט והמשכיות לכלל, שהרי על ידי הילדים יש לאדם הפרטי המשך כיוון שחלק ממנו ממשיך לחיות, וכמו כן לאומה יש המשך שיש אנשים שממשיכים אותה, את תרבותה המיוחדת ואת אופיה המיוחד שמתגלה על ידי השר [המלאך] המיוחד הממונה עליה.

כאשר יש מוות בעולם, האדם הפרטי משתתף עם הכלל, על מנת לחזק בקרבו את תחושת האחדות עם הכלל שהוא משתייך אליו, וכשם שההמשכיות של הכלל נפגעת כאשר אנשים מתים ממבול או מרעב, כך גם הוא מפסיק את ההמשכיות הפרטית שלו והוא נאסר בתשמיש המיטה. זה נכון ביחס הפרט אל האומה הישראלית וגם ביחס הפרט אל האנושות כולה, כמו אצל נח ויוסף.

אמנם באומה הישראלית יש מסר חינוכי נוסף והוא, שלפרט ללא כלל אין ערך, וכאשר כביכול לכלל אין המשכיות כך גם לפרט אין המשכיות, ולכן אין צורך להוליד ילדים, שחייהם לא יהיו שווים אם הכלל לא קיים.

איסור זה קיים רק לפרק זמן מסוים על מנת לחזק בקרב הפרטים את החשיבות של הכלל על מנת שיהיו מחוברים אליו ולא יהיו חס ושלום מאלה שפורשים מהכלל, אבל כמובן, אחרי הצרה שנחתה על הכלל אדרבא צריכים להתחזק ולהוליד ילדים על מנת להמשיך את הכלל, שכל זמן שאפילו יהודי אחד קיים עם ישראל ממשיך להתקיים.

הסבר לחמשת העינויים בתשעה באב

ניתן על פי דברים אלו להסביר את חמשת העינויים בתשעה באב: אכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה ונעילת הסנדל. ההסבר הבסיסי לעינויים אלו הוא, שאנו מצטערים ואבלים על חורבן בית המקדש והרג אותו דור, ועל ידי שאנו מתענים אנו מפנימים ומחזקים את הצער על החסרון של בית המקדש עד כדי שנבקש ונתחנן לקב"ה שיבנה את בית המקדש במהרה בימינו.

 בנוסף לכך ניתן לומר על פי מה שכתבנו לעיל, שאנו משתתפים במצב של אותו דור, הדור של חורבן בית המקדש, שהרי אנו עם אחד, וכמו שהם סבלו ולא אכלו ולא שתו ולא התענגו ברחיצה וסיכה ונעילת הסנדל, כך גם אנו סובלים, כיון שאנחנו חלק מהם, וכשם שההמשכיות שלהם נקטעה עקב ההרג הרב כך גם אנו מפסיקים בצורה סמלית את המשכיותנו, מה שקרה להם קורה גם לנו.

כמו בצרות כך גם בניסים, אנו משתתפים עם אבותינו ושמחים בשמחתם באותם זמנים שקרו להם ניסים, כמו בחנוכה ופורים. שותפות זו בין ההיסטוריה ובין ההווה מחזקת את הקשר בין כל דורות האומה. אין "אנחנו" ו"הם" אלא יש "אנחנו", עם אחד לכל דורותיו. ענין זה מחזק את האחדות בעם ישראל ואת ההכרה בחשיבותו של הכלל.

אנשים ונשים כתובים לחוד אע"פ שהותרו בתשמיש

נחזור לפרשתנו, לכאורה קשה על הדיוק של חז"ל, שהרי כאשר יצא נח מן התיבה כתוב "ויצא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו" (ח,יח), שאף על פי שהיו מותרים בתשמיש, האנשים כתובים לחוד והנשים כתובות לחוד?

נלע"ד בעזה"י להסביר דבריהם על פי דברי רש"י (ט,ט) וזו לשונו "שהיה נוח דואג לעסוק בפריה ורביה, עד שהבטיחו הקב"ה שלא לשחת העולם עוד, וכן עשה...". דברי חז"ל אמת צרופה, ולפעמים הם מגלים לנו רק קצה של קרחון שמסתתר מתחת לפני המים. על פי דברי חז"ל אלו נשלמת התמונה והסדר בפרשה מתבהר.

נח לא רצה להוליד ילדים כיון שחשש שלאחר שיחטאו יביא הקב"ה מבול על העולם והם ימותו ואם כן יוליד ילדים לריק, ולכן אף על פי שהיה מותר לו תשמיש המיטה לא רצה להוליד, וכך גם בניו, ולכן האנשים מופיעים לחוד והנשים לחוד. אחר כך הקב"ה ציווה את נח ואת בניו "ואתם פרו ורבו שרצו בארץ ורבו בה" (ט,ז), ומיד אחר כך אמר להם "ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ" (ט,יא). כלומר, מעכשיו אין לכם מניעה להוליד ילדים כיון שלא יהיה יותר מבול.

חשש דומה לחששו של נח היה קיים אצל עדה וצלה נשי למך שלא רצו להוליד ילדים כיון שחששו ואמרו: "מה אנו יולדות לבטלה, למחר המבול בא ושוטף את הכל" (רש"י ד,כד), וכמו כן בעמרם, אביו של מרע"ה, שלאחר שנגזרה הגזרה להשליך ליאור את כל הבן הילוד, לא רצה להוליד ילדים.

מדוע נח לא הוליד עוד ילדים

אלא שלפי זה קשה מדוע נח לא הוליד עוד ילדים, הרי הקב"ה צוה אותו למלא את הארץ וכמו כן אין לו לחשוש מפני מבול נוסף? על שאלה זו הפרשיה הבאה עונה, שנח שתה מן היין והשתכר ולפי דעה בחז"ל (סנהדרין ט) חם סרס את נח, ואמרו חז"ל (רש"י) "ומה ראה חם שסרסו? ... ועודנו מבקש בן רביעי". מכאן למדנו, שנח באמת רצה להוליד ורק חם מנע ממנו להוליד עוד ילדים. אמנם שלושת בניו הולידו ילדים כיון שאין להם לחשוש ממבול, ובזה עוסקת הפרשיה הבאה, בהקמת האנושות מחדש, וזה מופיע רק לאחר ההבטחה שלא יהיה מבול.